פיצוחים בבואנוס איירס

עם היום ה-1 של שנת 2023 יצאתי למסע הגדול שלי בדרום אמריקה, יומיים בלבד לאחר שסיימתי 5 שנות שירות בצה"ל, כשאת השנה האחרונה עשיתי כמ"פ קורס מפקדים בבה"ד 7.

יום יום בטיול שלי פגשתי אנשים, וכמאמר הקלישאה הידועה - ישבנו לשיחת הפיצוחים המסורתית. "מה השם לך?" "מאיפה בארץ?" "בן כמה אתה?" שאלנו את כל השאלות המקדימות, וחוץ מלשאול מה החיה האהובה עלייך מהר מאוד מגיעים לתחושת סיפוק על פרק המבוא ומתרגשים להתחיל סשן של שאלות צבאיות. הרי צה"ל הגדיר אותנו בשירות, מגדיר אותנו במילואים ויגדיר אותנו בעתיד כשנחווה את דעתנו עליו.

הגעתי לבואנוס איירס, יושב בחצר של ההוסטל עם הקיטבג, לוקח נשימה דרום אמריקאית ראשונה ובום קופצות עליי חבורה של 3 בנות לשיחת פיצוחים קולחת! תוך דקות בודדות כבר עשינו שדרוג וגלשנו לשיחה על צה''ל:

"מה עשית בצבא?"

"הייתי בקבע, קצין תקשוב"

"אה וואלה, איפה?"

"הייתי בכפיר, ואחרי זה הייתי מ"פ קורס מפקדים"

"היית בכפיר? היית לוחם? איך אפשר להיות גם בכפיר, גם לוחם, וגם קצין תקשוב?"

לקחתי נשימה וניתחתי את צעדיי להמשך: אם מדובר באדם שמבין מה זה שירות קרבי - אוכל לפרט לו הכל. שקשר"ג זה לוחם, שקצין תקשוב זה אחד התפקידים הכי חשובים שיש, שאנחנו נמצאים במקומות הכי קדמיים בשדה הקרב! אם מדובר באדם שלא חווה שירות קרבי - אצטרך לעשות לו מבוא צבאי ואז לרדת לפרטים החשובים. בשני המקרים - ניכר שאין הכרה אמיתית לתפקיד שלנו כקציני תקשוב. האדם הממוצע, בין שעשה צבא ובין שלא, עלול לחשוב שאנחנו גאוני מחשבים ותו לא, או שאנחנו פשוט טכנאים סטנדרטיים שבאים והולכים. זה מתחיל בצבא, ומשם החבר'ה האלה הולכים לכל המשק עם התפיסה המעוותת עלינו: הם יהיו מגייסים בחברות, HR, מנהלים, וכל תפקיד אפשרי אחר. בהחלט יתכן שאת אחת הבנות האלו אני עשוי לפגוש מחר והיא עשויה להיות זו שחותמת על יכולתי לעבוד בחברה שהיא הקימה.

עם זאת, אני (וגם אתם!)- יודעים את האמת: אנחנו הרבה יותר מזה. 

אנחנו קצינים מתכננים, קפדניים, איכותיים, שיורדים לפרטים ולא מורידים את הרגל מהגז עד שהמשימה תתבצע. נכון, מדובר בערכים הנדרשים להיות בנוכחות מלאה אצל כלל קציני צה''ל, אך אצלנו מדובר במקצוע המתפתח ביותר, שלא עוצר לרגע, ומכאן שהמקצועיות הנדרשת בו מקצינה את כלל תכונות אלו וגורמת לנו לדחוף את עצמנו לקצה בכל התחומים לאורך שנים של שירות צבאי.

לא מזמן שמעתי על הרעיון של הקמת העמותה, וכמובן קפצו לי עשרות רעיונות שראיתי שהתקיימו אצל עמותות אחרות. אבל הדבר הראשון שקפץ לי לראש זה שהגיע הזמן לשנות את התדמית שלנו: אנחנו מצוינים, אנחנו אנשי ביצוע ואנחנו קצינים ששווים המון עם שחרורם מצה"ל. זה מתחיל בשיחות כמו אלו שניהלתי בדרום אמריקה, ממשיך בראיונות עבודה לאחר השחרור/הלימודים, ונמשך כל חיינו: צה''ל הוא חלק מאיתנו, ואנחנו חלק ממנו. כולי תקווה שהעמותה הזו תדע לשנות את האתוס שלנו באוכלוסייה, ושביחד נוכל להמריא לגבהים חדשים. קציני התקשוב יתקבלו ראשונים למשרות הכי נחשבות בתחומים הרלוונטיים, הראשונים שיש להם לינקדין מפואר, נעזור אחד לשני להתקבל למקומות הטובים ביותר ונהפוך אסופה של קצינים איכותיים לקהילה שמסייעת אחד לשני מהדברים הקטנים ועד לדברים הגדולים ביותר.

נסגור מעגל - בחזרה לבואנוס איירס: באותו יום שמשי בעיר בירתה של ארגנטינה, פגשתי 3 חברות אחרות באותה חצר של ההוסטל, על אותם הספסלים. איתן השיחה הייתה טובה הרבה יותר ואותן אני אזכור לעד.

את הראשונה פגשתי ממש בתחילת המלחמה, כשאני במילואים סגן קשר"ח בחטיבה 5 במחנה אורים, והיא דוברת צה''ל של אחת מהאוגדות בבסיס. את השנייה פגשתי במסיבה בשבוע שבו השתחררתי ממילואים לאחר שירות של כחצי שנה, בעת שהייתי בחופשה באילת. ואת השלישית פגשתי ביום הראשון של המלחמה, באופן דיגיטלי לחלוטין, כאשר גיליתי בעצב רב שהיא נרצחה במסיבת הנובה.

יהי זכרה של מוריה רביב ז''ל ברוך.

-איתי לוגסי.